החוק העוסק בענייני אפוטרופסות על ילדים, הנו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

בפסק דינו של כבוד השופט פאול שטרק בתמ"ש 36621/06, מתוך המאגר המשפטי נבו, התיחס כבוד השופט שטרק, להבדלים בין משמורת פיזית לבין אפוטרופסות. במדינת ישראל להבדיל מארה"ב, חל ס' 14 לחוק הכשרות על פיו "ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". משמע : על פי חוק הכשרות, קיימת תמיד משמורת משפטית משותפת של שני ההורים על ילדיהם, למעט במקרים מיוחדים בהם נשללת האפוטרופסות מאחד ההורים. בכל מקרה, חרף הימצאות הקטין במשמורת פיסית אצל אחד מן ההורים, קיימת להורה הלא משמורן עדין הזכות להחליט בענייני ילדיו, החלטות הקשורות לחייהם.

את "זכויות ההורים כלפי ילדיהם ניתן לחלק לצורך ענייננו לשניים: משמורת, ושאר ענייני האפוטרופסות. במצב הרגיל (כשהתא המשפחתי שלם), חופפות המשמורת והאפוטרופסות הטבעית, אולם משמחליטים האב והאם לסיים את חייהם המשותפים ולהיפרד זה מזו, קם ההכרח להעניק משמורת פיסית על הילד לאחד מהם והשני זוכה בזכויות ביקור בלבד, או שניתן להעניק משמורת פיסית משותפת. בכל מקרה, המשפט הישראלי אינו מעניק זכות-יחיד להורה המשמורן על כלל ענייני האפוטרופסות, והענקת החזקה למי מן ההורים משיירת זכויות עודפות המוסיפות להיות נתונות לשני ההורים גם יחד: לדוגמה בענייני החינוך ובענייני הבריאות הקשורים לילדיהם."

"מובן שאין האמור נוגע לכלל ההחלטות שעל ההורה לקבל בנוגע לילדיו, וברור שלהורה המשמורן נתון שיקול הדעת לקבל החלטות שהן טפלות או אינהרנטיות לזכות למשמורת, בלא צורך להיוועץ בהורה השני. .. קשה לגדור את קו הגבול, בין אותם נושאים שהם טפלים ונגררים אחר המשמורת, לבין הנושאים שההכרעה בהם נותרת בידי שני ההורים, אך נראה כי ניתן להכליל ולומר שמדובר בהחלטות עקרוניות הנוגעות לזכותו-חובתו הכללית של ההורה כלפי הילד: דאגה לחינוכו הכללי והדתי של הקטין, פיקוח על רכושו, דאגה לבריאותו של הקטין. בכל הנושאים הללו על ההורים להחליט תוך שיתוף פעולה והסכמה.

לעיתים כרוכה הפעולה באישור בית המשפט (ראה סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). הגיונה של גישה זו נעוץ בכך שחובותיו וזכויותיו של הורה כלפי ילדיו אינן מתמצות אך בזכות להחזיק בו, ואינן מסתיימות משנמסרת החזקה בו להורה האחר, ולהיפך. גישה המעניקה מונופול להורה המשמורן פוגעת לא רק בזכויותיו של ההורה האחר אלא גם בילד...".

לא תמיד מיושם בפועל סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית ולעיתים מזומנות, מי שנקבע כמשמורן, הוא זה אשר מקבל את כל ההחלטות המשמעותיות בחיי ילדיו לבדו.

מאז פרסום דו"ח הביניים של ועדת שניט, חלה תזוזה מסוימת ושופטים מסוימים, יוצקים תוכן מהותי לסעיף 14 לחוק הכשרות.

לדוגמה : בתיק בו אב לבן 12, הנו שותף מלא לגידול הילד, אשר הוריו נפרדו לפני כעשר שנים, היה האב מתוסכל מכך שגרושתו נהגה לקחת את בנם המשותף לטיפולים ולאבחונים על בסיס קבוע שלא לצורך ובניגוד לדעתו.

כשהגענו לביהמ"ש, הבהירה השופטת לאם, כי היא לא יכולה להמשיך לקחת את הילד למטפלים ולבצע לו אבחונים, בלי להתייעץ עם האב ולקבל את הסכמתו. כבוד השופטת הודיעה לאב, שבכל פעם שישנה מקרה כזה, בו האם תפעל באופן חד צדדי בנושאים הקשורים לילד, עליו לפנות אליה באופן מידי. מאז חדלה האם לפעול באופן חד צדדי בכל הנוגע לטיפול בילד. היא מאפשרת לילד ללכת לחוגים שהוא חפץ בהם, היא הפסיקה לקחת אותו לאבחונים מאבחונים שונים והילד פורח ומאושר. מן הראוי לציין, כי במקרה זה, האבחונים והטיפולים רק הזיקו לילד.

קיימים כמובן מצבים אחרים, בהם אבחון וטיפול בילד הם הכרחיים לטובתו. אזי, אם הורה אחד מונע מן ההורה השני את הטיפול הראוי בילד, ניתן לפנות לבית המשפט שיורה להורים לפעול, לפי טובת הילד.

במקרה נוסף, פנתה אלי לקוחה, אשר ניסתה במשך 3 שנים לצאת עם בתה את הארץ לביקור משפחתי בן שבוע ימים באיטליה. האב, אשר ניסה להתנכל לאם בכל דרך אפשרית, מנע מבתו לצאת את הארץ בתירוצים מגוונים. לאחר שהאישה הגישה באמצעותי תביעה לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, שנתן בית המשפט נגד הילדה וכן, תביעה להנפיק לילדה דרכון, יצאו סוף סוף האם ובתה את הארץ לביקור אצל משפחת האם. זוהי דוגמה נוספת, לשימוש לרעה שעושה אחד ההורים בזכותו כאפוטרופוס על הילדה - מניעת יציאתה מן הארץ, כדי לפגוע באמה.

בתי המשפט, מסייעים ברב המקרים לפתור בעיות כגון אלו שעניינן אפוטרופסות.