יום רביעי זה יום קוויקי שלי עם עילי. אוסף אותו בשלוש וחצי, מחזיר בשמונה, תורידו כמעט שעה לכל כיוון כך יוצא שהרבה נטו זמן איכות אנחנו לא מרוויחים כאן, אבל מה שכבר כן אז בשיניים. מגיעים הביתה, ההריונית עוד בעבודה, זמן טוב לבונדינג שלי ושלו. יש לי איזה סידור קטן בעיר ליד הקניון, קצת שורפים זמן בבית ואז משדל אותו לבוא איתי לסידור הקטן ומשם נשים פעמינו לקניון. לא צריך להגיד שום דבר נוסף חוץ מהמילה 'קניון' והנסיך עומד ליד הדלת בדום מתוח עם החיוך ההורס הזה שלו. "אבא בוא כבר ניסע לקניון".

לא הצליח הסידור שלי, ובהבטחות צריך לעמוד. "נאכל פיצה בקניון?" ילד מאושר אחד ואבא ממורמר אחד בדיאטה שצריך לרדת על סלט במקום פיצה - דיאטה זה כייף. עוד בדרך הוא ניסה להגיד לי שהוא רוצה ללכת לחנות החיות אבל זה לא ממש יצא לו כמו שהוא רצה, שנינו זכרנו שסגרו אותה אבל אף מאיתנו לא זכר אם סגרו אותה לגמרי או שמא היא רק עברה מקום. עילי מפגין רגרסייה קלה כך כל הסימנים מראים, אבל אני לא מוותר. מתקן כל פעם כשצריך ומתקן עוד פעם ועוד פעם. בסוף הוא מצליח. בבית ספר הם מכוונים לריטלין ואני לא מוכן. עדיין לא מוכן עד שימוצו כל האופציות האחרות. הכי קל ריטלין לא? הכי קשה זה להתאמץ.

בקניון ערים כפר סבא ישנם שני גשרים שמחברים בין שני חלקי הקניון. יש את הגבוה ואת זה מתחתיו. אני עוד קצת מבואס שעדיין קשה כל כך לעילי להרכיב משפט בסיסי על כך שסגרו את חנות החיות, ולמה כולם נזכרים בריטלין הזה ממש אחרי שעידכנו את תוכנית הלימודים האישית שלו? הולכים בקניון יד ביד אני והוא, מודה שקצת חסר לי הזמן שלי איתו וכמה שכייף לנו ביחד. הגענו לגשר הגבוה. יש לעילי פחד גבהים וכל פעם כשאנחנו על הגשרים של הקניון הוא אוחז בי מאוד חזק. מכל מאות האנשים שעוברים על הגשר הזה מדי יום, היתה ילדה אחת לפנינו שממש פחדה ללכת על הגשר, ואז אמא שלה התחילה קצת לכעוס עליה ואמרה לה שלא צריך לפחד, ושתבוא כבר כי אין לה זמן לשטויות, הדברים נאמרו בכעס, אולי כי אוטוטו פסח וצריך למהר להספיק.

עילי נבהל ונדבק אליי חזק, לא מרפה. אנחנו בשליש הראשון של הגשר ואני קולט את החרדה, את נפנופי הידיים, את הפחד והבהלה. הבהלה מהסיטואציה, הבהלה מהגובה, והבהלה מזה שהאמא ההיא קצת כעסה. הוא פשוט מבוהל עכשיו ורוצה כבר להגיע בבטחה לצד השני ולגמור עם זה. עכשיו זה ברור לי שמבינתו סוף העולם מגיע, והכל מועצם פי כמה וכמה מכל חוויה שמישהו שהוא לא פי.די.די מרגיש. עילי בהיסטריה. הוא לא בוכה, לא צועק לא משתולל, רק אוחז בי חזק חזק ומתחנן שנגיע כבר לצד השני. הכל קורה מהר, אני מתכופך לעברו, מחייך ומנסה להרגיע. הוא לא נרגע. "אבא בוא כבר נו!" ואז אני נעצר.

אנחנו באמצע הגשר, אני בישיבה שפופה מולו, הילד שלי לבן ומפוחד. הכל רועש מסביבו, הכל חזק מדיי וגבוה מדיי עבורו, ואני לא רוצה אפילו לדמיין מה עובר לו בראש. הוא מחזיק חזק את הדמעות ואני נחנק מבפנים. אסור לי להראות לו שאני נשבר אבל משהו קצת נשבר בי, כמו כל פעם שיש סיטואציות כאלה, אבל אני לא מוותר. אני מבין שממש עכשיו אני הולך להרוג אצלו את הפחד הזה, ואם צריך היום לתרגל חציית גשרים של קניון - אז קדימה לעסק. מחייך מולו, נשיקה ואני מבקש ממנו לחייך והוא מחייך. מה קורה מתוקי? מה איתך? הוא עונה לי שמסתובב לו הראש. פעם ראשונה בחיים שהילד שלי אומר לי שמסתובב לו הראש ואני מבין בדיוק כמה הוא מפחד. מחייך אליו ומבקש ממנו להתחיל ללכת.

המתוק הולך כדוגמת משהו שדומה יותר להליכת ירח עם ידיים לצדדים וכמו שומר על שיווי משקל, שלוש נקודות וכמה שהוא מתקרב לסוף הגשר הוא הולך מהר יותר ורק להספיק לדרוך על קרקע מוצקה. יוסטון חצינו את הגשר בשלום, אפשר להירגע. בסוף הגשר יש חנות צעצועים והוא כבר קולט את הלגו שעל המדפים, ובקומה התחתונה של הקניון יש את הפיצה. חצינו לבסוף את הגשר ואיזה מאושר הוא היה כשחזר לו הצבע לפנים. החלטתי שאני לא מוותר לו. חצינו את הגשר הלוך חזור ביחד עוד פעמיים וכל פעם הוא מצליח ללכת בצורה רגילה יותר ויותר. הוא עדיין מפחד, אני כל כך עקשן, ומבין שכבר אנשים מסתכלים קצת על מוזר על ההליכה של עילי על הגשר. אנחת רווחה כל פעם שמגיעים לקצה הגשר - ספרתי ארבע כאלה. כל פעם שחצינו ותוך כדי ההליכה על הגשר ביקשתי ממנו לספר לי מה הוא עשה היום, ותוך כדי סיפור הוא לא שם לב שהוא חוצה את הגשר רגיל לגמרי.

שבנו לנקודת ההתחלה, הוא קצת נרגע, עברנו שלב אחד. "עכשיו אני רוצה שתלך עד לצד השני ותחזור - אבל לבד" חייך אליי, ואם רק היה יכול להשיב לי שאין מצב, הוא כבר מזמן היה עושה את זה. "אבל אבא תראה חנות צעצועים" נכון אבל קודם אתה לבד חוצה את הגשר. רק לפני חמש דקות הוא פחד ללכת על הגשר איתי, ועכשיו האבא המשוגע הזה שלו עוד מבקש את זה ממנו ועוד לעשות את זה בעצמו. אם רק פנים היו יכולים לשקף קונפליקטים פנימיים זה כאילו היה כתוב לעילי על המצח. צעד איטי ומהוסס עד שפת הגשר ותקע ברקס. ממש כמו איזה כלבלב שפוחד לקפוץ למים. לאורך כל הזמן הזה אני מעודד אותו מאחורה ואומר לו כמה הוא גיבור. והנה לפתע צעד ראשון על הגשר בלי אבא. זה מתחיל.

אבא מאחורה, קצת חנוק, המון מוצף ועילי לבד על הגשר. הולך מהר ופוחד כל הדרך עד שהוא מגיע לבסוף לצד השני ומחכה לקבל את המבט המרגיע שלי והחיוך שהוא חייב לקבל כסימן אישור. אני עוקב אחריו בדריכות וחושב על כמה גיבור הוא וכמה זה כל כך לא טרוויאלי עבורו לעשות את הצעד הזה. והנה הוא מתחיל לבד, לחזור לכיוון שלי. מרוב התרגשות ורצון לסיים את "המשימה" כמה שיותר מהר, לקראת סוף הגשר הוא כבר רץ לכיוון שלי. כן החיבוק לא אחר לבוא, ואז בשיא חוצפתי ביקשתי ממנו שיחצה שוב את הגשר - הפעם לא לרוץ, ללכת לאט לאט והכל בסדר. שוב פעם נתן לי את המבט הזה של "תגיד אתה דפוק?!" אזר שוב פעם המון אומץ, יצר לדרך הגיבור הזה שלי, והפעם הכל בהליכה טבעית כמעט, אבל הוא הצליח. המון לעודד אותו בשלב הזה ולתת לו את ההרגשה שהוא מלך העולם עשו את שלהם, ואכן הנסיך שלי היה מסופק להפליא. הוא הצליח לבד!

חנות צעצועים, שני משולשים של פיצה עם זיתים, מיץ ענבים, ילד גיבור אחד שלמד להתגבר על הפחד ולחצות גשר בעצמו, ואבא שתקוע עם המון סלט אבל גאה כל כך בילד שלו. ושיישרף העולם, כשהוא רוצה הוא מצליח. כמה הייתי מבסוט. היום הילד שלי למד להתגבר על הפחד, להסתכל קדימה ולדעת שאפשר. הנה עברנו היום עוד משוכה אחת בדרך הארוכה הזו שלנו.

מתחילים לחזור הביתה, הזמן נגמר. עוברים שוב דרך הגשר המדובר בדרך חזרה. בשיא הטבעיות הולכים זה לצד זה על הגשר. אני כל כך גאה, זורק אליו מבט של "וואלה שיחקת אותה גבר קטן שלי". כמה אני אוהב אותו. עילי מסתכל עליי חזרה ותוקע חיוך כזה של מנצחים.

עמית