לפעמים אני קשה עם עילי, בטח לא כמו שאני קשה עם עצמי אולי, אבל קשה לי מאוד לסלוח לעצמי אחרי שאני קצת קשה עם עילי. והוא? הוא נעלב ממני, וכנראה שבצדק. איזה חרא של אבא ואז אני הולך ותופס פינה בבית ולא סולח לעצמי, בשום פנים לא סולח לעצמי, נצמד לאיזה טישיו ואחר כך אני חוזר ומבהיר לו טוב טוב את העניין שהוא צריך לעבוד קשה עם שיעורי הבית שלו. נבחתי עליו קצת שיתאמץ, והבהרתי לו שאני לא עושה לו שום הנחות, אני מוסיף ואומר לו שאסור לו לפחד מאבא, ושיידע טוב טוב כמה אני אוהב אותו. כולה כיתה א', רד מהילד אידיוט! אבל אולי עכשיו כשורש ההקנייה של ההרגלים על חשבון כמה דמעות? אולי לעתיד זה עוד יוכיח את עצמו.

שיעורי בית, כלי כתיבה, הקלמר של צעצעוע של סיפור, ההכתבות, חולצות בית ספר וכל המסביב של כיתה א'. ואם כבר להתחיל בלהקנות הרגלים טובים של לימודים אז אני מוכן לשלם את מחיר הדמעה השקופה בסוף. עוד יהיה כייף ללמוד ביחד עם אבא - אמן. הם רושמות במחברת את מה שנלמד היום בכיתה, אבל לא תמיד זה מרגיש שהחומר אכן הופנם, אבל קשה לי קצת, אתכם הסליחה, להיות אובייקטיבי כאן. והנה אני מלמד על קמץ ועל הפתח, בחשבון עדיין קשה לו קצת להבין מה זה פחות, מספרים נולדו רק שייחברו ביניהם לא? "אבא, אבל בלי החשבונית טוב? אני אעשה עם האצבעות" סבבה, תעשה עם האצבעות. הוא מחייך, מתרצה ואני שוב לוקח אוויר.

בסוף זה מצליח, זה תמיד מצליח, ואני ממשיך ומעודד אותו לאורך כל הדרך, שיידע שהוא יכול בדיוק כמו כל אחד, שיהיה לו בטחון ושאני תמיד במאחורה שלו. נותן לו לטעות, שייטעה מה יש, בחיים תמיד עושים טעויות, ואז הוא מבין, צוחק ומתקן. מקבל ממני את הנשיקה של החיים שלו ואנחנו ממשיכים לתרגיל הבא בין אם זה תרגיל חיסור בחשבון או בין אם לכתוב כמה מילים בעברית ולהתאים אותן לכמה תמונה שיש בחוברת הזו שאמורה ללמד עברית ילדים בכיתה א' - שיהיה. תמיד אנחנו מסיימים את השיעורים עם הרגשה של מנצחים גדולים, מפרגן לך ילד, לא קל לך אני יודע, אבל איך דוקטור בוב אמר? זה שיש לך סוגיית תקשורת זה לא אומר שצריך להזניח את הצד הלימודי, איך נפלת על אבא פרפקציוניסט?

איזה מזל שמתוך פעמיים בשבוע שאני רואה אותך הם נותנים לך שיעורים רק בימי רביעי? ככה אנחנו עושים אותם ביחד ולפעמים אם יש לך כוח, וגם קצת לי, אז אנחנו כבר מתחילים ללמוד להכתבה עוד מיום שני אבל רק בשביל הכייף. אתה אוהב לכתוב, מקפיד שייצא לך בין השורות, גם אני. כוס אומו הדמעה הזו בעין אבל כיתה א' היתה כנראה עוד איזו אבן דרך במסלול הזה שאנחנו פוסעים בו יחד. עוד איזה שוט חריף של חוסר וודאות ואני רץ לבלוג, כותב על האבחון, כותב על הדמעות, כותב על פי.די.די נוס, על אוטיזם, כותב על הדמעות שוב פעם, כותב על הגן, כותב על הגן התקשורתי ועכשיו כותב ופורק מעליי קצת כמה מטענים של כיתה א' שהתווספו לכאן מכוח האנרציה ומכוחה של אהבה ענקית שלי אליך. מתישהו אני אתן לך לקרוא את הבלוג הזה, אבל קודם תסיים לקרוא את הנסיכה והצפרדע ואולי עוד כמה על הדרך?

ככה אנחנו לומדים. אתה לומד קצת חשבון, לקרוא ולכתוב, ואני לומד עליך עוד ועוד כל פעם. אתה רק בן שבע ולא תמיד מבין למה אבא קצת יורד עליך קצת ורוצה שתתאמץ ושתחשוב, אתה עוד תבין ילד, אתה עוד תבין. בסוף מסיימים את השיעורים ואתה רץ לחדר לשחק בלגו של מלחמת הכוכבים וביחד אנחנו עושים לנו מלחמת חלליות, או שתעדיף אולי הפעם לראות את הסרט של מלחמת הכוכבים בעברית במחשב? גם זה בסדר. העיקר שזה יהיה בעברית כך אתה מדגיש כל פעם, ואז אנחנו שרים ביחד את המנגינה של הסרט. בדרך חזרה לאמא אתה עוד תדקלם את כל הסרט באוטו, ככה זה שאתה זוכר כל כך הרבה דברים בעל פה, וזה תמיד מדהים כל פעם מחדש איך לא נגמר לך המקום על הדיסק הקשיח. אתה תמיד מזכיר לי שאתה רוצה את כל הלגו של מלחמת הכוכבים, עם האצבע מונחת על החללית בקטלוג של הלגו שהוא כמו התנ"ך שלך, ואני חושב? אני חושב איזה כוכב אתה.

הם משדרים עכשיו בטלויזיה את הפלפלים הצהובים האלה ממש אחרי האח הגדול. מה אתה יודע פי.די.די עכשיו זה כוכב טלויזיה בפריים טיים. עכשיו אולי כשאני אסביר למי מן הבריות שיש לי ילד עם לקות תקשורתית וישאלו אותי מה זה אז אני אסביר שקוראים לזה פי.די.די. "אה, כמו בסדרה הזאת שיש בטלויזיה?!" כן, ממש כמו בסדרה הזו שיש בטלויזיה אני אשיב גאה. "וואלה, לא פשוט מה?" ואז אני שוב אשיב משהו כדוגמת זה שמתרגלים, עם איזה חצי חיוך, ואני שוב אחשוב עליך, על מה אתה עושה עכשיו בבית ספר ומתי אני רואה אותך שוב.

אתמול, לא הרבה זמן אחרי שהחזרנו אותך לאמא, צפינו זוגתי ואני ביחד בפרק השני של פלפלים צהובים, נו זה על האבחון ואיך שהזוג חוזר הביתה ולא זז מהמיטה של הילד, המום כואב ומרוסק אחרי שעפה עליו הגרזן הזאת של האבחון. עפתי, מודה. זוגתי הסתכלה עליי לראות איך אני, אני משחק אותה קול וגיבור, התרגלתי, סוג של. קצת דירבן אותי לכתוב וגם קצת לפרוק. יש שם כמה אנשים שזה סיפור החיים שלהם. וכן, גם אנחנו היינו בסרט הזה, כבר גרושים אמנם, אבל בטח לא חלמתי שיעשו על זה סדרה בטלויזיה, ת'כלס? סדרה מבורכת ומבלי להיכנס לכל המסביב תנו להיות כן אובייקטיבי הפעם, ולא איזה פרשן לענייני רייטינג.

ראיתי היום באיזה פורום ולאחר הפרק של אתמול שיש כמה שעסוקים בלהגדיר הגדרות של מה זה פי די די? מה זה נוס, ומה זה בכלל ה- ?ASDמה זה בתפקוד גבוה? והאם פי די די זה אוטיזם או שזו רק הפרעת תקשורת? הלכתי לענייני וכשחזרתי ראיתי בשומר המסך תמונה של עילי מחייך, ראיתי אותו, בדיוק כמו שהוא. בלי שום הגדרות, כבר כתבתי פעם שאני לא עוסק בהגדרות אלא עסוק רק בלאהוב את עילי - בדיוק כמו שהוא. ואז התיישבתי יחד עם הדמעה השקופה הזו, וכתבתי את הפוסט הזה.

עמית