אחד החדרים אצלי בבית לא מאוייש כבדרך קבע, בעצם זה החדר הכי מתוק שיש כאן. יש בחדר רצפת פרקט כזו ואף פעם לא קר לשבת עליה אפילו כשיש חורף בחוץ, יש גם שני חלונות עם תריסים מוגפים לרוב, אבל כשיש שמש הם מתורגלים היטב בלהכניס המון אור. מיטה אחת מסיבית מעץ מלא ומתחתיה שתי מגירות גדושות בצעצועים שאתה אוהב. יש גם בחדר את ארון הבגדים המסודר למשעי, ולמטה את המגירה של הארון שאתה קורא לה `המגירה של הפאזלים`. הכוננית של הספרים אולי לא ממש בגוון של המיטה והארון אבל היא גם לא ממש מנותקת מהאווירה הכללית. אתה תמיד אוהב לשלוף ממנה ספרים ולהביא אותם לסלון `עם אבא`.

ליד המיטה תלוי לו בגאון המדף של הטייפ עם הדיסקים שאתה אוהב לשמוע בין אם זה מיץ פטל או דירה להשכיר. יש גם שטיח עגול וקטנטן ואנחנו תמיד עושים ממנו ים סוער עם הספינה וההליקופטר מהלגו שמצילים איזה גולש שיכור מהכריש האימתני, וכשאין מבצעי חילוץ מורכבים אז אפשר פשוט לפרוס את הרכבת של תומס ולבנות מסילות עם גשרים ומלא קרונות וזה כולל את המנוף שאתה לא יכול בלעדיו. חוץ מזה יש איזו שידת פלסטיק צבעונית כזו מימין לארון מלאה במכוניות ופריטים אחרים, ויש גם ארגז כזה ליד המיטה שהתמלא בצעצועים משכבר הימים ומדי פעם אתה אוהב להפוך אותו ולחקור את הפריטים לעומקם.

מעבר למנורה הגדולה, כן זו עם הפרחים בתקרה יש גם כוכב קטן כזה שמאיר לך את הלילה כשאתה ישן כאן. בבוקר אנחנו שוכחים לכבות את הכוכב שהאיר לך את הלילה אחרי שכבר `הדלקנו` את כל התריסים בחדר אבל זה חלק מהכייף. שתמיד יאיר לך הכוכב הזה אני אומר. ואיך כמעט שכחתי את התמונות עם הדינוזארים, מפת העולם ומפת ארץ ישראל. תמיד כשמישהו מהמשפחה טס אנחנו בודקים איפה זה במפה עם המטוסים הקטנים וטסים `בכאילו` את הנתיב.

בחדר של אבא אין ממש לגו וצעצועים, ולא רבותיי, גם לא צעצועים `למבוגרים` . חדר סטנדרטי כזה של אבא. מיטה זוגית עם מלא תרופות שמונחות על השידה ליד, זה מרגיע. ולפעמים גם איזה ספר. על הכיסא מול המראה נערמים להם כמה בגדים, יש גם איזה אפטר שייב ודאורדורנט בשידה הנגדית, ורק קצת אבק מעל הטלויזיה, גם אצלי התריסים לרוב מוגפים. אפילו מקלחת צמודה יש לי בחדר, וזה כבר ממש לוקסוס. אם כבר לבד אז שיהיה ברמה.

החדר שלך נמצא ממש מול החדר שלי. לרוב אתה לא שם בחדר ממול וזה קצת צובט אבל זה חלק מהמחיר של להיות אבא גרוש. החדר שלך מתעורר לחיים רק כשאתה כאן איתי, פתאום יש המון אור בחדר, יש בלגן וזה כל פעם מחדש כייף לראות את החדר שלך מתעורר לחיים - יש אותך בחדר, יש אותך בבית, ואתה אוהב שאני שם איתך אפילו שלרוב אתה אוהב לשחק לבד. קצת התרגלתי ברבות השנים לשלב בין להיות אבא גרוש במשרה חלקית, לבין למצוא את עצמי שוחה כמו כולם בזרם הבלתי פוסק של החיים, דוחף קדימה. לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי במעברים חדים כל כך מתצורה של אבא מסור לתצורה הפוכה של רווק ואולי רק קצת מתהולל.

לאחרונה אני מוצא את עצמי בשיחות עם החכם מדבר קצת על לשחרר. יש שם פקק כזה כבד שממש עד לא מזמן אטם איזה שריר כזה בלב, זה שהיה אחראי על לגונן עליך בכל מחיר. כשגילו לנו שאתה קצת מיוחד כזה, ההתרסקות לא אחרה לבוא. לפני שלוש שנים איבחנו אותך. חזרתי הביתה, היה מונח אצלי באוטו הפתק המזדיין הזה עם כתב היד של הרופאה שכתבה בעת אדום - PDD NOS. רק התקבלתי למועדון הגרושים ועכשיו הם אומרים לי שאתה אוטיסט. אז אתה יודע מה עשיתי? התחלתי לכתוב וכתבתי שזה זמן מצוין להתחיל לדגמן אינטליגנציה רגשית מול אלוהים.

התהפכתי. ואפילו מאוד, צלקות הגירושים נפתחו להן מחדש, ארובות העיניים הפכו מוצפות שוב ואני הופך בין רגע לאחד שממש מבין באוטיזם. היכולת שלי בלהכיל אהבה חדשה נפגעה עמוקות והפכתי בלדאוג ומצאתי את עצמי עסוק בלחשוב עליך ובלדאוג שוב פעם. לא ממש הצלחתי להכיל זוגיות עמוקה, ואם כמה שזה נשמע טפשי זה הרגיש לי כמו לבגוד בך. טפשי ככל שיישמע אבל עם ההרגשה הזו היה לי מאוד קשה להתווכח. לא ממש נתתי לשום דבר להסיט אותי ואת האהבה הבלתי נלאית שלי כלפיך, מרוכז רק בך ושיזדיינו כולם. אתה מבין ילד אבא שלך קצת טוטאלי ואוהב אותך הרבה הרבה. וכשזה אתה ואני אז זה רק אתה ואני. ובכלל מה יהיה שתגדל? והלוואי שתהיה לך אהבה גדולה כזו, ושלא תצטרך אף פעם לחזור הביתה לבד אחרי שאתה מחזיר את הבן שלך ומסדר לבד את הצעצועים שלו בחדר, כי זה אולי אחד האויבים הכי מסוכנים שלך בתור גרוש. ועל מה לעזעזל אני מדבר?

במרוצת הזמן גם אני מבשיל ומוצא את עצמי זורע ומכין את הקרקע. אתה גדל וכבר בן שש וחצי - גבר קטן, עדין אמנם, אבל גבר! אתה חכם כל כך, יש לך חוש הומור וחיוך מדהים. אתה כובש, אתה צוחק ואתה מאושר. אתה גם כל כך יפה טפו טפו מלח שום פעמיים. נראה שעכשיו אתה באמת במסגרת שהכי מתאימה לך ואני כל כך שמח שזה ככה. עם כל זה שאתה זה אתה כבר השלמתי, למדתי לחיות עם, כיביתי את כל השרפות שהיו שם בדרך, הפכתי את כל האבנים שמצאתי ורק עם עצמי באמת השלמתי לאחרונה, והנה גם זה מתחיל לקרות ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא. בקיצור מתוקי שלי, אבא שלך הולך לחפש לעצמו פרק ב`.

אתה ואני תמיד נהיה ביחד ואני תמיד אהיה שלך ובשבילך, ואם זה היה ברור לך לגמרי עד היום אז אחלה, כי לי עוד נשארו שם כמה כמה תובנות שהיו זקוקות לליטוש. אתה מבין זה עדיין תמיד יכאב לי כשאמא שלך תבוא לקחת אותך ממני ותוך שניה אחת אתה כבר לא בבית, זה עדיין קצת יצבוט להביא אותך לגן ולדעת שאני אראה אותך רק בעוד כמה ימים, אבל כבר התרגלנו לא? והגיע הזמן שתתחיל לסדר בעצמך את החדר שלך, בדיוק כמו שאבא שלך מסדר את שלו, לפחות עד שנמצא עוזרת.

היה לי כל כך כייף איתך היום, בדרך חזרה הביתה כהרגלי חשבתי עליך ועליי. חשבתי על זה שלפני כמה שנים כל האחיזה שלי בחיים נשמטה לפתע פתאום בגלל הפתק ההוא. הם אמרו שאתה אוטיסט. וואלה. זה אני שאמרתי שהחיים יותר חזקים מהכל לא? שיו, כמה אני אוהב אותך! אתה מבין ילד, זה לא סתם שהחדר שלך בדיוק מול שלי. הוא תמיד יהיה החדר שלך, ולא משנה איפה, כמה ובאיזה בית. מילה של אבא זו מילה. אתה תמשיך לגדול ולהיות כזה מקסים וכובש, אני כבר אדאג לפתוח את כל התריסים, כולל את שלי.

מוקדש לעילי ולי.

עמית